החלטה בתיק ת"א 2553-05

1.         המשיבה 1 הינה עמותה שבבעלותה מגרש בפתח תקוה, עליו בנויים כמה מבנים, והיא השכירה את הנכס למבקשת 1 לצורך ניהול ישיבה. המשיבה 1 המחתה את הזכות לקבלת דמי שכירות למשיבים 2-3. המבקש 2 הינו מנהל המבקשת 1, ואילו המבקשים 3-4  ערבים לכל התחייבויות המבקשת 1 לפי חוזה השכירות עם המשיבה 1.

המשיבים הגישו נגד המבקשים תביעה למתן צו פינוי ולתשלום דמי שכירות בסך של 4.5 מיליון ש"ח. לטענת המשיבים בכתב התביעה, המבקשים שכרו במשך שנים רבות נכס השייך למשיבים, וכאשר נתגלע בין הצדדים סכסוך בנוגע לגובה דמי השכירות, החליטו המשיבים שלא להאריך עוד את הסכם השכירות, ודרשו מן המבקשים לפנות את הנכס. המבקשים סירבו לפנות את הנכס, וחדלו מלשלם דמי שכירות. ביום 16.8.07 פינתה המבקשת 1 את הנכס, ולכן המחלוקת בין הצדדים שנותרה לבירור עוסקת אך ורק בשאלת דמי השכירות ופיצויים מוסכמים בגין הפרה.

2.         בטרם הוגש כתב ההגנה, הגישו המבקשים בקשה זו לפי סעיף(א) 5 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, במסגרתה עתרו לעיכוב ההליכים בתביעה, ולהעברת הדיון בה לבוררות. אולם בטרם נדונה הבקשה, הגישה המדינה תובענה בהמרצת פתיחה, להכריז על הנכס נשוא הסכם השכירות כנכס הקדש (ה"פ 12779-09-11). בהחלטה מיום 14.9.09 קבעתי כי כל עוד לא הוכרעה שאלת מעמדו של הנכס, יש להתלות את הדיון בתיק זה, לרבות בשאלת עיכוב ההליכים, שכן למעמדו של הנכס עשויה להיות השלכה על חלק נכבד מן השאלות המתעוררות בפני, כולל העברת הסכסוך לבוררות. ביום 27.7.12 ניתנה החלטה בהמרצת הפתיחה דנא, לפיה הנכס הנדון איננו הקדש. עקב כך, יש צורך להכריע עתה בשאלת עיכוב ההליכים לאור הבקשה להעבירם  לבוררות.

3.         לטענת המבקשים בבקשה לעיכוב הליכים, בעת דיון בבית דין צדק של העדה החרדית (להלן: " הבד"ץ"), אותו יזמה המשיבה 1, הושגה הסכמה בינם לבין המשיבים, להפנות את הסכסוך ביניהם לבוררות זבל"א (סעיף 5 לתצהיר יגאל רוזן התומך בבקשה). המשיבים 2-3 הציגו עצמם בדיון זה כ"נספחים" לתביעת המשיבה 1 (סעיף 6 לתצהיר רוזן). עיון בהחלטת הבד"צ שצורפה לבקשה (נספח א') מלמד כי בסיומו של דיון שהתקיים ביום 5.1.06 (ה' טבת תשס"ו) בין המבקשת 1 למשיבה 1 הוחלט כי: " ...על הצדדים ללכת לזבל"א בהקדם האפשרי לא יאוחר משבועיים מהיום על הטענות שביניהם...".

לחלופין, טוענים המבקשים, יש להפנות את הסכסוך נשוא התביעה לבוררות נוכח האמור בסעיף 18 להסכם השכירות עליו חתומים המשיבה 1 והמבקשת 1, ולפיו:

" א. עצם פינוי המושכר בתום תקופת השכירות על פי חוזה הינם עניינים שאינם נמסרים בזה לבוררות.

ב. פרט לאמור לעיל, כל סכסוך אשר יהא בין הצדדים בקשר לפירוש חוזה זה, או הנובע ממנו או הקשור ומתיחס לביצועו, נמסרים בזאת לבוררות יחיד של כב' הרב חיים פנחס שיינברג מ'תורת אור', במקרה והבורר הנ"ל לא ירצה או לא יוכל להתמנות יתמנה בורר אחר שיוסכם עליו על ידי שני הצדדים. לא הסכימו הצדדים על בורר תוך 7 ימים מיום שצד אחד בקש זאת יתמנה הבורר על ידי בית הדין הרבני האיזורי בפתח-תקוה. תנתן עדיפות לבורר מירושלים. הבורר לא יהא קשור לחוק המהותי או לדיני הראיות או לסדרי הדין או למועדים.

ג. חתימת הצדדים על חוזה שכירות זה כחתימה על שטר בוררין".

המבקשים מדגישים כי במסגרת הליך שהתנהל בין המבקש 1 לבין המשיבה 1 בבית המשפט המחוזי בירושלים, במסגרתו נדונה שאלת סמכותו של בית הדין הרבני בירושלים לברר את המחלוקת בין הצדדים, הסכימה המשיבה 1 כי על הסכסוך דנן חל סעיף 18 הנ"ל (הפרוטוקולים הרלוונטיים מצורפים כנספחים ג'-ד' לתצהיר רוזן).

4.         לטענת המשיבים (שתגובתם אינה נתמכת בתצהיר), סעיף הבוררות שבהסכם השכירות איננו חל משום שהתביעה דנא הינה בעיקרה תביעת פינוי עליה חל סעיף 18(א) להסכם, הקובע כי תביעת פינוי לא תימסר לבוררות. עוד טוענים המשיבים כי סעיף הבוררות נועד למקרים של חילוקי דעות פרשניים לגבי החוזה שיתגלעו במהלך התקופה בה השוכר משלם דמי שכירות, אך לא למקרה בו השוכר סרב לפנות את המושכר וחדל כליל לשלם דמי שכירות. בכל מקרה, משיבים 2-3 אינם צד להסכם השכירות ולכן הוא אינו מחייב אותם.

אשר להסכמה שהושגה בבד"צ טוענים המשיבים כי אמנם הסכימו להעברת הסכסוך לבוררות בכפוף לתנאים מסוימים. בהתאם, העבירו המשיבים טיוטת הסכם בוררות למבקשים, אך המבקשים סירבו לקבל את התנאים שהציבו המשיבים (טיוטת ההסכם צורפה כנספח א' לתגובה). בעיקר מדובר בתנאי לפיו סעד הפינוי לא יתברר בבוררות ושהטענה כי הנכס הוא הקדש לא תועלה בבוררות. עוד ציינו המשיבים כי הם מסכימים להעביר את הסכסוך כולו לבית דין צדק שליד הבד"צ.

5.         לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להתקבל, וכי יש לעכב ההליכים בתיק ולהעבירם לבירור בפני בורר יחיד, כפי שהוסכם בין הצדדים בהסכם השכירות. לשונו של סעיף 18(ב) להסכם השכירות רחבה וברורה, ואין מקום לפרש את הסעיף כאילו הוא חל רק כל עוד השוכר משלם את דמי השכירות. הסעיף נוקט לשון " כל סכסוך... בקשר לפירוש חוזה זה או הנובע ממנו או הקשור ומתייחס לביצועו...". משמע, כל סכסוך הנוגע להסכם בצורה כלשהי יתברר בבוררות. למעשה, כך סברה גם המשיבה עצמה כאשר ביקשה לערער על סמכותו של בית הדין הרבני בירושלים לדון בסכסוך והצהירה בפני בית המשפט המחוזי: " מוסכם עלינו, כי סעיף הבוררות הרלבנטי, הוא סעיף הבוררות בחוזה השכירות החל משנת 1986 ואילך, סעיף 18 לחוזים המאוחדים."

זאת ועוד: בדיון שהתנהל בפני בית הדין הרבני בירושלים בשנת 2004 טענה המשיבה 1 כי אין לבית הדין סמכות, לאור הוראת סעיף 18 בחוזה שבין הצדדים, הקובעת כי הבורר יהיה הרב שיינברג. וכך טענה המשיבה 1 (נספח ד'1 סעיף 6.3.):

" בהסכמים קבעו הצדדים מסגרת מוסכמת לבירור חילוקי דעות. לפי הסכם השכירות האחרון מינו הצדדים את ראש הישיבה, הרב ח.פ. שיינברג שליט"א, כבורר."

הצהרות אלו מקימות למשיבה השתק שיפוטי המונע ממנה לטעון כיום כי הסכסוך כלל איננו בא במסגרת סעיף 18 להסכם. יוער כי אם בעבר הוחל הכלל רק במקרים שבהם בעל הדין שעליו מבקשים להחיל את ההשתק השיפוטי זכה בהליך הראשון על בסיס הטענה שאת היפוכה הוא טוען במסגרת ההליך השני, הרי בהמשך נקבע כי די בכך שבית המשפט קיבל את טענת בעל הדין במסגרת ההליך הראשון, אף אם בעל הדין לא צלח לבסוף בהליך כולו. כיום, נדמה כי אף דרישה זו אינה הכרחית עוד. זאת, מתוך הכרה שהתכלית העיקרית של הכלל היא זו המוסרית (ראה ע"א 6181/08 שמואל וינוקור נ' ממונה מס ערך מוסף עכו, (לא פורסם - 28.8.12)).

6.         הקושי היחיד שיכול היה לעמוד בפני הבקשה הינו העובדה שמלכתחילה, כללה התביעה גם בקשת פינוי, לגביה נקבע בהסכם השכירות במפורש כי היא לא תידון בהליך בוררות. אולם, משפינתה המבקשת את הנכס, סוגיה זו אינה דורשת עוד הכרעה, והוסר המכשול בפני ניהול ההליך בבוררות.

לא למותר לציין כי עניין נוסף שהטריד את המשיבים הוא האפשרות שהמבקשים יטענו במסגרת הבוררות כי הנכס נשוא הסכסוך הינו הקדש. אך גם מכשול זה הוסר מעל סדר היום משקבע בית המשפט בה"פ 12779-09-11 שהנכס איננו הקדש. קביעה זו מחייבת את הצדדים, וגם בהליך הבוררות המבקשים לא יוכלו לטעון כי הם פטורים מתשלום דמי שכירות בשל כך שהנכס הינו הקדש. בכל מקרה, אם אכן היה מדובר בהקדש, בית המשפט לא היה מעביר את הסכסוך לבוררות בשל העניין הציבורי שבנושא (לכן הצטרפה המדינה להליכים בתיק זה כל עוד עמדה טענת ההקדש, אם כי היא בחרה שלא להביע עמדה לגבי בקשה זו).